תיאטרון הפלייבק
"אנחנו מרגישים הכי עצמנו כשאנחנו עושים משהו באינטנסיביות רבה עד כדי שכחת עצמנו"
(בן עמי שרשפטיין, ספונטניות באמנות)
מהו פלייבק עבורי?
בשבילי פלייבק הוא תרגול רוחני, שמהותו "להיות ברגע" , לדעת לקבל כל מה שמגיע ולהסכים לזרום עם האפשרויות השונות שהחיים מציעים לנו. הפלייבק הוא המרחב הנכון לתרגל את הגמישות הזו. האלתור בתיאטרון הפלייבק מחייב אותנו לומר כן לעולם, כן לזולת, ובעיקר להגיד כן לעצמנו. לא לאפשר לצנזור הקטן שבתוכנו להגביל ולצמצם אותנו. וכשאנו נפרדים ממנו, מתאפשרת פשטות, מתאפשרת "משחקיות" ומתרחשות טרנספורמציות מהירות ועמוקות, שלרוב מגיעות מהמקום הכי לא צפוי.
ההתפתחות הרגשית הזו מתחוללת דווקא בזמן שאנחנו הכי לא לוקחים את עצמנו ברצינות ובכלל משחקים את הסיפור של משתתף אחר בקבוצה. תוך כדי הצגת הסיפור אנחנו נותנים לדמויות ולקולות השונים שבתוכנו לצאת החוצה ועושים היכרות עם החלקים שהצנזור הפנימי לא אפשר לנו להכיר עד עכשיו. הגוף המשחק והנע בחלל מוליד תובנות וידע שלא מתאפשרים דרך דיבור ומחשבה.
מהו תיאטרון פלייבק ככלי התפתחותי?
מכל הצורות הטיפוליות והרוחניות שלמדתי ותרגלתי (והיו המון כאלו) תיאטרון הפלייבק הוא העוצמתי, העמוק והמהנה ביותר.
לא פעם אני פוגשת אנשים שנרתעים מטיפול. אני מאמינה שלא צריך לסבול בשביל להתפתח, ואפשר לעשות את זה גם אחרת.
הטיפול באמצעות תיאטרון הפלייבק שונה מטיפול קבוצתי או אישי רגיל. בקבוצת התיאטרון אנחנו לא רק יושבים ומדברים. חברי הקבוצה משתפים בסיפורים אישיים,ואנחנו משקפים למספר את סיפורו בדרך של הצגה ומשחק. השיקוף הקבוצתי נעשה דרך הגוף, כשכל אחד מבטא את החוויות האישיות שלו מהמקום שבו הסיפור פגש אותו. הסיפור מושפע ומהדהד דרך האישיות של כל אחד מהמשתתפים, ולמספר יש הזדמנות לראות ולשמוע את הסיפור שלו מזוויות שונות.
כמו קסם, הקבוצה הופכת להיכל מראות.
איך משיגים את השחרור
תמיד אומרים כן בכיף
לא מתווכחים עם הרגע
אומרים כן למה שעולה בנו
כן למה שמוסרים לנו
כן למבוכה שזה מעלה בנו
כן למשחקיות
כן לכיווץ
כן להשתחררות
כן ל"אהבליות" וכן לגאונות
כן לאסוציאטיביות
כן להשתטות
כן ללא לדעת ולהיתקע
כן, כן וכן..
מסכימים לאפשר לרוח השטות לנשוב ולאוורר את המחשבות – אין נכון ולא נכון, משחררים את המבוגר האחראי ונותנים לילד שבנו את החופש לעוף.
מדברים פלייבק
משחקי התפקידים בקבוצה ועל הבמה
